תותח הרמדאן
בחודש צום הרמדן היה מנהג במדינות המוסלמיות, כולל בארץ ישראל המנדטורית, להכריז על פתיחת הצום באשמורת הבוקר ועל סיום הצום לאחר שקיעת החמה ביריות תותח. בלב כל יישוב, על גבעה נישאה, עמד תותח הרמדאן בתוך מחפורת בשטח מגודר, קנהו מופנה לעבר האופק והוא נשען על מוטות ברזל הקבועים באדמת המחפורת לספוג את ההדף לאחר כל יריה. הפגז שנורה היה ללא קליע. שקית בד מלאה באבק-שריפה שאליה חובר פתיל הצתה ואילו במקום קליע – מלאו את קנה התותח בסמרטוטים שנדחסו לתוכו במוט עץ להגדיל את עוצמת רעם היירי. על השטח המגודר הופקד מדפעג'י, תותחן, משרת כבוד שעברה בירושה מאב לבנו, שהיה ממונה על שמירת התותח והפעלתו לעת הצורך, אם בצום הרמדאן או לבשר את דבר מותו של איש רם מעלה.
פרט לימי צום הרמדן, הופעל התותח כדי להכריז על מות המופתי, שר משרי הממשלה וכמובן על מות המלך, כשמספר היריות לכבודו של כל אחד מהם קבוע, איש איש כפי מעלתו. עשרה מטחי אש למופתי, ארבעה עשר לשר ועשרים ואחד מטחים למלך. בני העיירה ששמעו את קול הירי מנו את מספר הפגזים הנורים, וכך ידעו מי האיש הנכבד שנאסף אל אבותיו.
באחד הימים שמעו בני העיירה את יריות התותח ואמרו בלבם כי המופתי הצדיק הלך לעולמו. זקן היה האיש ובשנה האחרונה אף לא פקד את המסגד בתפילות יום השישי. מותו של המופתי היה צפוי שכן זה סופו של כל החי וכבר נאמר בקוראן: אינא ללאה ואינא אליהי ראג'יעון. אנו לאלוהים ואליו אנו שבים.
אך התותח המשיך לירות. נראה איפוא שלא המופתי הוא המת אלא שר משרי הממשלה. מלאך המות לקח לו את אחד מעושקיהם של עבדי האלוהים, חשבו בני העיירה. אך אל דאגה, אמרו בעלי הדוכנים בשוק, ירוח כלב – יג'י כלב אבן-כלב, ילך כלב ובמקומו יבוא כלב בן-כלב. תוך ימים יתמנה גנב חדש והעולם ישוב לנהוג כמנהגו. אלא שירי התותח לא פסק.
רע ומר, אמרו התושבים איש לרעהו לשמע היריות שמספרן הלך וגדל. אין זאת אלא שהמלך מת. מיד נפתחו שערי המסגדים והמואזין עלה לצריח לקרוא למאמינים לבוא ולהתפלל תפילת השכבה, החנויות ובתי העסק נסגרו על מסגר ותלמידי בתי המדרש חדלו מתלמודם אך התותח, שהשלים את מספר היריות למות המלך, הוסיף לירות את פגזיו: עשרים ושנים, עשרים ושלושה, עשרים וארבעה... בעיירה פרצה מהומה ואז נאספו המוכתרים וראשי החמולות ועלו לגבעת התותח לברר מהו שאירע. לנגד עיניהם עמד המדפעג'י על שפת המחפורת, פניו מפוייחים וידיו על אוזניו להגן עליהן מפני הרעש, החבל היוצא מן הסדן כרוך על זרועו והפתיל הנעוץ בחור הסדן משתרך על האדמה מעלה ניצוצות אש. הוא סימן לאורחיו לאטום את אוזניהם ואז נשמע קול נפץ עז, כשהתותח והאנשים הסובבים אותו נתכסו בפיח שחור. לאחר שהתפזר עשן היריה נגש המדפעג'י אל התותח ומשך בחבל, פתח את הסדן הלוהט וכשסיים את מלאכתו ברך את אורחיו לשלום ושאל למטרת בואם.
"מה, בשם אלוהים, קרה?" שאלו האורחים "הרגת את המופתי, הרגת את כל שרי הממשלה, הרגת את המלך ואתה ממשיך לירות? למה מי מת?"
"הצדק מת!" הכריז המדפעג'י, "הבושה מתה, השחיתות חוגגת, זהו", אמר ופנה לערימת אבק השריפה להיערך ליירי הבא.
בחודש צום הרמדן היה מנהג במדינות המוסלמיות, כולל בארץ ישראל המנדטורית, להכריז על פתיחת הצום באשמורת הבוקר ועל סיום הצום לאחר שקיעת החמה ביריות תותח. בלב כל יישוב, על גבעה נישאה, עמד תותח הרמדאן בתוך מחפורת בשטח מגודר, קנהו מופנה לעבר האופק והוא נשען על מוטות ברזל הקבועים באדמת המחפורת לספוג את ההדף לאחר כל יריה. הפגז שנורה היה ללא קליע. שקית בד מלאה באבק-שריפה שאליה חובר פתיל הצתה ואילו במקום קליע – מלאו את קנה התותח בסמרטוטים שנדחסו לתוכו במוט עץ להגדיל את עוצמת רעם היירי. על השטח המגודר הופקד מדפעג'י, תותחן, משרת כבוד שעברה בירושה מאב לבנו, שהיה ממונה על שמירת התותח והפעלתו לעת הצורך, אם בצום הרמדאן או לבשר את דבר מותו של איש רם מעלה.
פרט לימי צום הרמדן, הופעל התותח כדי להכריז על מות המופתי, שר משרי הממשלה וכמובן על מות המלך, כשמספר היריות לכבודו של כל אחד מהם קבוע, איש איש כפי מעלתו. עשרה מטחי אש למופתי, ארבעה עשר לשר ועשרים ואחד מטחים למלך. בני העיירה ששמעו את קול הירי מנו את מספר הפגזים הנורים, וכך ידעו מי האיש הנכבד שנאסף אל אבותיו.
באחד הימים שמעו בני העיירה את יריות התותח ואמרו בלבם כי המופתי הצדיק הלך לעולמו. זקן היה האיש ובשנה האחרונה אף לא פקד את המסגד בתפילות יום השישי. מותו של המופתי היה צפוי שכן זה סופו של כל החי וכבר נאמר בקוראן: אינא ללאה ואינא אליהי ראג'יעון. אנו לאלוהים ואליו אנו שבים.
אך התותח המשיך לירות. נראה איפוא שלא המופתי הוא המת אלא שר משרי הממשלה. מלאך המות לקח לו את אחד מעושקיהם של עבדי האלוהים, חשבו בני העיירה. אך אל דאגה, אמרו בעלי הדוכנים בשוק, ירוח כלב – יג'י כלב אבן-כלב, ילך כלב ובמקומו יבוא כלב בן-כלב. תוך ימים יתמנה גנב חדש והעולם ישוב לנהוג כמנהגו. אלא שירי התותח לא פסק.
רע ומר, אמרו התושבים איש לרעהו לשמע היריות שמספרן הלך וגדל. אין זאת אלא שהמלך מת. מיד נפתחו שערי המסגדים והמואזין עלה לצריח לקרוא למאמינים לבוא ולהתפלל תפילת השכבה, החנויות ובתי העסק נסגרו על מסגר ותלמידי בתי המדרש חדלו מתלמודם אך התותח, שהשלים את מספר היריות למות המלך, הוסיף לירות את פגזיו: עשרים ושנים, עשרים ושלושה, עשרים וארבעה... בעיירה פרצה מהומה ואז נאספו המוכתרים וראשי החמולות ועלו לגבעת התותח לברר מהו שאירע. לנגד עיניהם עמד המדפעג'י על שפת המחפורת, פניו מפוייחים וידיו על אוזניו להגן עליהן מפני הרעש, החבל היוצא מן הסדן כרוך על זרועו והפתיל הנעוץ בחור הסדן משתרך על האדמה מעלה ניצוצות אש. הוא סימן לאורחיו לאטום את אוזניהם ואז נשמע קול נפץ עז, כשהתותח והאנשים הסובבים אותו נתכסו בפיח שחור. לאחר שהתפזר עשן היריה נגש המדפעג'י אל התותח ומשך בחבל, פתח את הסדן הלוהט וכשסיים את מלאכתו ברך את אורחיו לשלום ושאל למטרת בואם.
"מה, בשם אלוהים, קרה?" שאלו האורחים "הרגת את המופתי, הרגת את כל שרי הממשלה, הרגת את המלך ואתה ממשיך לירות? למה מי מת?"
"הצדק מת!" הכריז המדפעג'י, "הבושה מתה, השחיתות חוגגת, זהו", אמר ופנה לערימת אבק השריפה להיערך ליירי הבא.
